לדבר על אושר זה מזמין.
לדבר על אובדן, על שבר, זה מאתגר מאוד.
איכשהו, המילים מסרבות להתכנס באופן שמשקף את התחושות, כי גם לאין
נגמרו המילים.
ואתה אורי שלנו, היית כל כך הרבה יש-
יש שמח
יש אוהב
יש רגיש
יש צוחק וגם ציני
זוכר? פעם אמרת, שאם אלוהים צוחק מהתוכניות שלנו, אז לדעתך, כבר כואבת לו הבטן.
מסתבר שהגורל הוא ליצן חצר אכזר המכריח אותנו לדבר עליך בלשון עבר.
ולי באוזן עדיין חי לגמרי קולך האומר:
“היי אמא’לה” , ומיד מתלווה אליו החיבוק החם, החסון והחזק שלך.
אורי’לה,
כמה חסר ההומור השנון והחד שלך שידע לאבחן, ללחוץ ולצחוק על כל “פרה קדושה”
על חושך
על פחד
על הרבה מצוקות.
הייתה לך מסוגלות נדירה לאפשר לכל חסר להרגיש שלם, להיות שייך ואהוב.
אפשרת לכל הכיעורים להיות מוצגים -גם במחיר דמים
ושוב היית לנו מורה .
אתה ילד שלי מיוחד וכל כך אהוב
תלמיד ומורה של כולנו.
נשאת הרבה אור – כמו שמך , הארת לכולנו מקומות אפלים, ויכולת להם!
אור יכול להישיר מבט, לדבר, לפתוח ולא להשמיט דבר.
ובצווי הזה אנחנו ממשיכים לחיות אותך-
געגוע מתמשך.
אנחנו בוכים וצוחקים אתך , מרגישים אותך נוכח בכל דבר בחיינו.
מרימים כוסית של וויסקי Woodford Reserve וזוכרים שגם את המשובח הזה אתה דאגת להכיר לנו.
ובינתיים עברת לממלכה אחרת,
שבה בטוח אתה ממשיך לככב.
ואצלנו פה על הכדור הכחול, אתה ממשיך להיות קיים, תוסס
בתוך כל הלבבות הרבים בהם נגעת.
השארת שם שובל אור מרשים ובלתי נשכח.
ואת זה ילדי שלי, אף אחד לא יכול לקחת, לא לי, לא לנו.
אפילו לא המוות עצמו!
ואני, מתבצרת בתוך האמונה שהייתה לי הזכות להיות אימא שלך, גם אם ללא ספק הזמן היה קצר מדי.
מקווה כי מתישהו ניפגש שוב, מחוץ לארץ החלומות
אוהבת אותך
פה ועד הירח סביב כל הכוכבים
אימא
