ניר מרום

אורי,
קשה להאמין שעשר שנים עברו מהיום הנורא והעצוב שהייתי צריך להיפרד ממך.
אבל בעצם באמת אתה ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי
בכל פעם שאני עובר על יד הגיטר סנטר שבלוס אנגלס, אני זוכר את ההתפעלות הענקית שלך
מארץ אקסטרה לארג;
הזיכרון שלך נוהג בסוברבן הגדולה בביטחון ובהנאה על הכבישים הגדולים האינסופיים של אמריקה,
ומאפשר לי בפעם הראשונה להיות נוסע מתפעל מהנופים
ההתלהבות שלך היתה סוחפת, טיילנו יחד והעברנו הרבה שעות איכות ברחבי החוף המערבי
זוכר אותך מאושר עד הגג במפגש הראשון שלך עם לאס ווגס, היה לך “חבל” ללכת לישון כי צריך להספיק כל כך הרבה, בדיעבד כמה עצוב, צדקת.
וכל זה מבלי לגעת באיכויות הפנימיות הנדירות שלך , ביום ההולדת ה 50 שלי טל ואני התפוצצנו אחד על השניה.
ואתה למרות שהכרתם רק שעתיים הזמנת אותה לבוא איך לעבודה ב”לילה”
לימים היא סיפרה שהדבר הראשון שאמרת לה זה היי סיס
ואחכ דיברתם ארוכות אל תוך הלילה, ואני קיבלתי חזרה ילדה רגועה,
הייתה בך היכולת להיות גשר “דבק” מאחד ואכן עשית זאת בין המשפחות שלנו .
תמיד בצניעות ובהרבה צחוקים , ובעיקר בלי דרמות
ידעת להגיע לעיקר הדברים .
אני חב לך הרבה מהתובנות שהצלחת להעביר לי -לנו. גם כשחלית ולי היה ברור שאני עוזב הכל בארהב
כדי להיות איתך ואיתכם , אתה אורי כהרגלך בדקת איתי האם אני עושה את הדבר איתו אני שלם, לא ביקשת שום הקרבה , אלא ניקיון רגשי.
לימדת אותי להוציא את העיקר מהטפל
לראות את חצי הכוס המלאה
ולהגשים חלומות.
ובזכותך מצאתי חזרה את ביתי בישראל.
לא יודע איך מסיימים מכתב שכזה
אבל יודע שתמיד אוהב אותך
כל יש תמיד מביא את האין. ואתה חסר חבר
מתגעגע כל הזמן
ניר