שלום לכולם,
למי שלא מכיר אותי, קוראים לי עדי דקל קורן, ואני הייתי החברה של אורי אי שם בתחילת שנות ה-2000, כשאורי ואני היינו סטודנטים לתקשורת קולנוע וטלויזיה באוניברסיטת ת”א. היינו ביחד כמעט 4 שנים, ב-3 הראשונות ממש גרתי בבית של אורנה ואליעז בטור הברושים בר”ג, עד שעברנו לגור ביחד בת”א, ונפרדנו אחרי כמה חודשים. אבל אף פעם לא ניתקנו את הקשר. ככה אורי היה, בקשר עם כל האקסיות שלו, הייתי רבה איתו על זה… 😊 מאז נשארנו חברים טובים, גם אם לא ממש קרובים, אבל אוהבים, והוא תמיד היה ויהיה אהבה שלי, וגם כתבתי את זה לפני כמה שנים פה על הספסל.
כמה חודשים לפני שהוא נפטר, בזמן שהוא התפרסם בתוכנית “בקרוב אהבה”, ראיינתי אותו לכתבה הראשונה שלי במגזין “את”, שפתחה תקופה מדהימה של כמה שנים של כתיבה והגשמה וסיפוק. הגשמתי חלום של שנים, ואורי, בוורבליות המתוקה שלו ובכנות המנוסחת שלו, במילים המקוריות שלו ששפכתי אח”כ למקלדת, פתח לי את השער. שלחתי את הכתבה לעורכת דאז, עופרה מזרחי, העורכת המיתולוגית של את, ואחרי שעתיים היא התקשרה אליי, בוכה, ואומרת לי תודה ותודה ותודה על הכתבה הזאת, ואיזה בן אדם, ואיזו כתבה. זו היתה הכתבה הראשונה שכתבתי אי פעם. הייתי בשוק וגאה בטירוף. יש כאן עותקים של הכתבה הזו, אם תרצו לקרוא אותה, היא נמצאת כאן. ויצא לצערי ככה שכבר כמעט 4 שנים שאני כבר לא כותבת. וזה מכבה אותי.
ולפני 4 חודשים קיבלתי טלפון מאליעז, שסיפר לי שהוא ואורנה קיבלו, ומצאו, וגילו שירים, וכתבים ומכתבים של אורי. חומרים מטורפים, החל מגיל מאוד צעיר, שמוכיחים, שוב ושוב, כמה שהוא היה בן אדם נדיר, בנאדם של אהבה, בנאדם של כתיבה ויצירה, והם החליטו שהם רוצים להוציא ספר מכל החומרים האלה, והם רוצים שמישהו יערוך אותו, מישהו שמכיר ואוהב את אורי, והם זכרו את הכתבה שלי וחשבו עליי. למרות שלא היה לי מושג איך אני עושה את זה באמצע החיים העמוסים שלי, עם העבודה והילדים והטרפת, אבל בשיחה עם אליעז שדאג להתנצל כל השיחה על הבקשה בכלל, נמרח לי כזה חיוך על הפרצוף, וידעתי מיד שאני ממש ממש רוצה, ומתרגשת, ומתכבדת להתגייס למשימה הענקית הזאת. המחשבה המקורית היתה להוציא את הספר להיום, לאזכרה. אמרתי שאני איכשהו אצליח למצוא את הדרך לעשות את זה, ושזה חייב לקרות. ואז יומיים אחרי שאליעז התקשר, הבן שלי נפל מגובה של כמעט שתי קומות דרך זכוכית שנשברה, ונפצע לא קל בכלל, ועברה עליי תקופה לא קלה בכלל. אבל היה לנו מזל ענקי, נס על נס, ובאופן מטורף הוא חזר לעצמו. היתה עליו שמירה על הילד הזה. מישהו או משהו שמר עליו, כי זה היה יכול להיגמר לגמרי אחרת, והוא חזר לעצמו לגמרי. אני עדיין לא לגמרי. לקח לי זמן להתאושש מהדבר הזה, ואורנה ואליעז האהובים והמדהימים ניטרלו את אלמנט הדחיפות, והחליטו שנוציא את הספר כשנוציא אותו, בזמן הנכון, וזה לא יהיה היום.
בשבועות האחרונים ניערתי את עצמי מהשוק ומהתחושה שזה גדול עליי, והתחלתי להתקדם עם הספר. קבעתי עם החבר’ה של אורי – ברק, ארז, צביקה ותומר, ונפגשנו ודיברנו על אורי. הסיפורים שלהם העלו לי את הרעיון לנסות לשלב קטעים ממה שאנשים שאוהבים אותו זוכרים ומספרים עליו. דברים שהוא עשה, או אמר, או מה שאתם מרגישים אליו. אז אולי זה היה צריך להתעכב קצת, כי הנה אתם פה, אז תכתבו לי. הכנתי פה בלוקים. אתם יכולים לכתוב משהו עכשיו, או לכתוב ולשלוח לי בהמשך. וגם – אם יש לכם בבית משהו שאורי כתב, תשלחו לי. הכנתי כרטיסים עם הטלפון והמייל שלי. אין לי ספק שאם אורי כתב לכם משהו, זה משהו מיוחד, אז תחפשו ותשלחו לי בבקשה.
ודבר אחרון שאני חייבת לספר לכם – בפגישה עם החברים, אמרתי שהיו לי 2 עותקים של הדיסק של אורי, ושאני לא מוצאת אותם, אז צביקה העביר לי את הדיסק בדרופבוקס. לפני שבוע חזרתי בלילה מת”א, והקשבתי שוב לשירים המטורפים מהדיסק של אורי. אבל זה היה בקישור לדרופבוקס ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לשמור את השירים בטלפון שלי, אז בשביל לשמוע אותם הייתי צריכה לסגור כל שיר שנגמר ולפתוח את השיר הבא. בחמישה לשתיים בלילה כבר התחלתי את העלייה לזכרון (כי שם אני גרה… סיפור ארוך…) ושמתי את השיר האחרון של הדיסק, “לא ידעתי שזה הסוף, חשבתי זה רק הלהיות, חשבתי יש לי עוד זמן, אני לא מוכן. הנה זה בא”. השיר שתמיד שובר אותי. שמעתי את הדיסק של אורי מיליון פעם, וזה תמיד היה השלב שהייתי מכבה את המוזיקה ובוכה וממשיכה בשקט, וגם אומרת משהו לאורי. זה היה השיר האחרון בדיסק, השיר האחרון של אורי, שיר של סוף. אז השיר הזה התחיל להתנגן, וכשהוא נגמר, לא טרחתי לצאת מהקובץ, מהדרופבוקס. גם ככה כל הדרך חמקתי מניידות כדי להעביר שירים, והייתי כבר 2 דקות מהבית. אז השיר נגמר והמשכתי לנהוג בשקט באוטו, ולדבר עם אורי, ואמרתי בקול “אורי, תעשה טובה, דבר איתי”. ואז צרחתי “אוררררייייי”!, ואז אמרתי “בחיאת, תעזור לי, אני לא יודעת איך לעשות את זה, אני צריכה עזרה”. ואז עברה עוד דקה של שקט, ופתאום התחיל משהו להתנגן באוטו בפול ווליום, משהו שאני לא מכירה. משהו שלא שמעתי אף פעם. נבהלתי ממש, כי המסך של הטלפון כבר היה כבוי, והווליום היה מטורף, כי הייתי עם ווליום של כביש החוף וכבר הגעתי לרחובות זכרון השקטים של שתיים בלילה. ואז אורי התחיל לשיר. לא זיהיתי את השיר ששמעתי, ולא קלטתי בדיוק מה הוא אומר, מילה פה, מילה שם. ניכנסתי הביתה, וישבתי בגינה רועדת מפחד לשמוע אותו עם אוזניות גרועות, כי זה מה שמצאתי באותו רגע, ובגלל שהן היו אוזניות גרועות, שמעתי רק את הסאונד אפקט שאורי הוסיף לקול שלו, וזה נשמע כאילו מדבר אליי השטן בכבודו ובעצמו בשתיים בלילה. עליתי בריצה לחדר העבודה שלי וחיפשתי בין כל הדפים והשירים של אורי שקיבלתי מאורנה ואליעז, ולא מצאתי את השיר הזה. הייתי גמורה, אז נכנסתי למיטה, עם אור קטן ואור במסדרון. למחרת מצאתי את האוזניות הטובות ושמעתי אותו שוב, והוא היה כל כך יפה. ואז עשיתי גוגל למילים שהבנתי, ומצאתי אותו. זה הביצוע של אורי לשיר של ג’ימי הנדריקס, שנקרא “little wing”, שכנראה רק אני השוקיסטית שלא ידעתי שהוא מתחבא 2 דקות אחרי השיר האחרון בדיסק. חפרתי עוד קצת בגוגל ומצאתי שהשיר, המשמעות שלו, היא על guardian angle. מלאך שומר, או מלאכית שומרת. זה לא משנה לי. ומתחושה של פחד היסטרי, השיר היפה הזה הפך להיות שיר מרגיע וטוב, של שמירה, ושל אופטימיות, ושל התחלה של תקופה טובה, ושל מסר מאורי, שבטח נקרע עליי ועדיין צוחק שם על איך הוא עבד עליי והבהיל אותי, המניאק…
אז למי שכמוני תמיד כיבה את הדיסק אחרי “הנה זה בא”, זה היה השיר הזה – little wing , בביצוע הכי יפה שלו אבר.
